איך קרה שהפכתי למישהי שלא מוותרת על שחייה אפילו בגשם???

כבר טחנתי לכם את זה שהייתי ילדה ספורטאית... אבל במקביל לזה שהייתי ספורטאית, הייתי גם קצת חולנית (בעיקר דלקות גרון חוזרות, חודשים ארוכים על אנטיביוטיקה למניעה, מפה הדרך קצרה לשיבוש איזון החיידקים במעיים ומחלת מעיים... אבל זה כבר לפוסט אחר)

בקיצור, ההורים שלי ידעו שאם אני מתאמצת יותר מדי ולא ישנה כמו שצריך, סביר שאקום בבוקר חולה, אז המשפטים ששמעתי לאורך הילדות היו: "אל תתאמצי, את תהיי חולה" ו"את עייפה? אוי לא, לכי מיד לנוח" אני גדלתי עם המחשבה שלהתאמץ זה מסוכן לי! (מחשבה שמשליכה לחלוטין על כל תחומי החיים, אבל בטיפול היום נתמקד בספורט 😊)

נכון שההיסטוריה הזו מתלבשת ממש נפלא על מחלה כרונית?

בשנים הראשונות של הקרוהן, עדיין היתה לי אנרגיה והמשכתי לעשות ספורט מדי פעם. אבל בגיל 35, לפני 7 שנים, מאז שהתאשפזתי לראשונה, ונהייתי "חולה כרונית" רשמית בעיני עצמי, הפסקתי לחלוטין לעשות פעילות גופנית.

לא היה לי כוח, הרגשתי עייפות קיצונית וחוסר אנרגיה תמידי. כשכבר כן עשיתי ספורט, היו מופיעים אחרי או תוך כדי כאב ראש נוראי, בחילות וסחרחורת. כשעשיתי משהו שכלל שרירי בטן, סבלתי מכאבים חזקים בבטן במשך כמה ימים אחרי. ובנוסף לכל הצרות, הגיעה התרופה הביולוגית והביאה עימה סימפטומים חדשים של קוצר נשימה ודפיקות לב.

כלומר, עבורי, לעשות ספורט היה לפגוש המון תחושות גוף מ פ ח י ד ו ת!!!

תוסיפו לזה את המסר מהילדות שזה מסוכן להתאמץ וקיבלתם בטטת כורסא מעוכה לפירה.

איך יוצאים מהלופ הזה?

זה התחיל עם ההבנה שכולם סביבי עייפים ואין להם כוח לעשות ספורט, אני לא מיוחדת. אח"כ הבנתי שכל מי שלא בכושר, חווה כאב או אי נוחות בפעמים הראשונות שהוא עושה ספורט, זה לא מעיד על בעיה או נזק גופני. כלומר, נירמלתי לעצמי את התחושות שנחוו אצלי כ"רק אצלי זה ככה", "זה לא נורמלי", "אני לא אמורה להרגיש ככה".

ואז, בעזרת תרגול מדיטציית מיינדפולנס, למדתי לפגוש את תחושות הגוף מבלי להבהל מהן, אלא להתבונן בהן בעיניים סקרניות, חומלות ולא שיפוטיות. כלומר, במקום להרגיש כאב ראש ולהגיד לעצמי "אוי לא! זה איום ונורא, זה סימן שקורה בגוף שלי משהו רע" למדתי להתבונן על התחושות מבחוץ ולומר "הנה כאב ראש" ו"הנה דפיקות לב" בלי להצמיד לזה "טוב" או "רע", מה שניטרל את החרדה וגרם לתחושה הגופנית הראשונית לעבור הרבה יותר מהר ובקלות.

זה איפשר לי להתחיל ללכת בפארק, בפעם הראשונה רק 5 דקות עד הספסל וחזרה. אחרי כמה שבועות, כשכבר הצלחתי לעשות הליכה של חצי שעה בפארק, עברתי לבריכה. בהתחלה הצלחתי לשחות רק 4 בריכות והייתי מסוחררת כולי. להכנס להתקלח אחרי היה גומר אותי סופית.

אבל מה? זה היה כיף לא נורמלי! הבריכה היתה תמיד המקום השמח והבריא שלי. המים עושים לי טוב, התנועות הרחבות של השחייה מרחיבות לי את הנשמה וזה מה שדירבן אותי להמשיך. לכן כל כך חשוב למצוא פעילות גופנית שמתחברים אליה ונהנים ממנה.

לאט לאט עליתי במספר הבריכות והיום, בערך 10 חודשים אחרי, אני שוחה 14 בריכות! אני שוחה פעם בשבוע (בשאר הימים אני עושה חצי שעה הליכה או יוגה), מאד באיזי, לאט, כולם עוקפים אותי, אני עושה הפסקות נשימה בין בריכה לבריכה, אבל אני ש ו ח ה.

אף פעם לא הבנתי איך לאחרים יש כוח לעשות ספורט בתוך השגרה המעייפת, עד שגיליתי את הסוד - בבית, לפני שאני יוצאת לשחות, אני הכי עייפה שיש! והרבה פעמים, גם לא מרגישה טוב. אבל ברגע שאני נכנסת לבריכה הכל משתנה. אני הופכת מלכלוכית לסינדרלה, מבטטה לספורטאית. פתאום אני חזקה ובריאה ויש לי כוח. והכוח הזה נשאר לאותו יום וגם ליום שאחרי.

מהר מאד הבנתי שספורט זו תרופת קסם שאסור לי לוותר עליה, במיוחד כשאני מרגישה פחות טוב! זה מה שנותן אנרגיה!!! אני מרגישה שזה ממש מרפא אותי. מחקרים מעודכנים על חיידקי מעיים מאשרים את ההרגשה שלי, מסתבר שאחרי פעילות גופנית רואים שינוי לטובה בהרכב חיידקי המעיים (מצורף לינק לכתבה).

https://www.haaretz.co.il/news/health/research/.premium-1.5731327?fbclid=IwAR2VC_aHCLta18MdI1Rcn_7pYdJgDQ5QycKpxIZb1wXWqjZkU1Gifd2K4Hs

אז אל תגידו לעצמכם "אני אחכה להגיע לרמיסיה / להרגיש טוב יותר ואז אתחיל לעשות פעילות גופנית" כמו שאני אמרתי לעצמי בעבר.

פעילות גופנית היא חלק חשוב בדרך לבריאות.

בריאות ואהבה חברים ❤️